החלטה בתיק ע"מ 2151/09

העוררים, שניהם תושבי הכפר תורמוס עיא, קרובי משפחה, נעצרו שניהם במסגרת פרשה של החזקת נשק שנחקרה ע"י שב"כ.

בתום החקירה ומשהצטברו נגדם די ראיות לגישת התביעה, הגישה זו אחרונה כתבי אישום נגד העוררים בעבירות של סחר בציוד מלחמתי והחזקת אמצעי לחימה.

לעורר מס' 1 מיוחסת מסירת אקדח, קבלת רוס"ר קלצ'ניקוב, החזקת אקדח נוסף, רכישת קרל גוסטב, וכן החזקת שני רובי ציד ושימוש בהם לצייד. לבסוף, מואשם עורר זה במסירת שקים המכילים תחמושת ורובה אוויר וכן רובה ציד מאולתר לעורר מס' 2 על מנת שיסתירם עקב גל מעצרים שהתרחש באותה תקופה בכפר.

העורר מס' 2 מואשם בקבלת רובה הציד המאולתר, רובה האוויר והתחמושת שהייתה בשקים והסתרתם כאמור. כמו כן, מואשם עורר זה בכך שרכש רובה קרל גוסטב והחזיק בו עד למעצרו.

שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שבימ"ש קמא התרשם מכך שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר.

העררים שהוגשו ע"י הסנגוריה נשמעו על ידי בנפרד, ואולם לנוכח זהות חומר הראיות והסוגיות המשפטיות הרלוונטיות, החלטתי ליתן החלטה מאוחדת בשני העררים.

יאמר בקצרה כי הסנגור מעלה שורה של טענות נגד קיומה של תשתית ראייתית הולמת למעצרם של העוררים, זאת בעיקר בנוגע לעורר מס' 1. כך מציין הסנגור, כי קיימות סתירות בין העדויות השונות הקיימות בתיק וכי קיים ספק בזיהוי העורר מס' 1 כמי שהופלל ע"י העדים האחרים. עוד מציין הסנגור כי בימ"ש זה לא ראה לנכון לסמוך על דבריו של העד מחמוד אבו עוואד בעניינו של מעורב אחר בפרשה ששוחרר בתנאים עקב העדר ראיות מספיקות (ע"מ 1858/09, חזמה נ' התוב"ץ).

מעבר לכך, מעלה הסנגור שורה של טענות בנוגע להעדר עילת מעצר. הסנגור מציין כי העורר מס' 1 פעל מטעם המודיעין המסכל הפלסטיני וחלק מהחזקות הנשק נבעו מתפקידו זה. לנוכח האמור, לא רק שאין לטעון למסוכנות מצד העורר, אלא שהוא אף פעל להגברת בטחון האזור. על כך הוסיף הסנגור, כי יתר העבירות המתייחסות לרובי הציד אינן מעלות כל מסוכנות. בדומה, טען הסנגור כי החזקת הנשק ע"י העורר מס' 2 הייתה קצרה ביותר וכי לא נעשה על ידו כל שימוש בנשק זה, כך שה אין ללמוד ממנה על מסוכנות העורר. הסנגור אף הדגיש כי העורר מס' 2 לא רכש את הנשק מסוג קרל גוסטב, אלא אך התלווה לעורר מס' 1 כשזה רכש את הנשק.

לנוכח האמור, הציע הסנגור, לשחרר את העוררים בחלופות מעצר שייראו לנכון לביהמ"ש.

מנגד, סבורה התביעה הצבאית כי אין להתערב בהחלטות ביהמ"ש קמא המבוססות היטב הן במישור העובדתי והן באשר לקיומן של עילות המעצר.  

עיון בראיות שהצטברו בפרשה זו לא יכול אלא להביא למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מבוססת היטב.

העוררים הודו בחקירתם בשב"כ והפלילו זה את זה. העורר מס' 1 חזר בו אמנם מהדברים שייחס לעצמו כשהסביר שהודה כאמור מתוך מטרה לנקות את העורר מס' 2 מהאשמה. אלא שמעבר להודאה האמורה קיימות כאמור ראיות לא מעטות הקושרות את העורר מס' 1 למיוחס לו. בעניין זה יצוין כי העורר מס' 1 מזוהה ע"י המפלילים בשלל פרטים אשר אינם מותירים ספק כי הכוונה הינה לאותו עורר. העדים מוסרים את שמו המשולש של העורר, את גילו, ואת מקום מגוריו. חלקם אף מתייחסים לעבודתו ברשות הפלסטינית. יתר על כן, העדויות האמורות מחזקות זו את זו במספר נקודות ולא מצאתי סתירות ביניהן. על כך יש להוסיף כי ההסתייגויות של בימ"ש זה בנוגע לדברים של עד התביעה מס' 3 אינן רלוונטיות למקרה הנוכחי, שכן בשונה מן הערכות אותן השמיע העד נגד העורר בתיק הנ"ל, בענייננו מתאר העד סיטואציות בהן היה עד ראיה. זאת ועוד, העורר מס' 2 הוביל לשני שקים שהוסתרו בביתו ובהם נתפסו הפריטים כפי שתואר לעיל. ראיה חפצית זו מחזקת את אמרות העדים הסובבות כולן סביב נושא עיסוק העוררים בנשק. 

לסיכום חלק זה, ניתן לומר בבטחה כי, אכן, כקביעות בימ"ש קמא קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום.

אמת, שאלת ההצדקה שבהחזקת חלק מכלי הנשק ע"י העורר מס' 1 אשר טען כי קיבל אותם במסגרת תפקידו במנגנון בטחון, עשויה להביא בסופם של דברים להחלטה כי לא היה במעשים אלה עבירה. אלא שקביעה זו תלויה בעיקר בראיות שיובאו להוכחת טענת העורר כי החזיק בכלי הנשק בהיתר, ראיות אשר לא הוצגו בפניי.

ברם, גם אם נקבל את טענות העורר בעניין זה, אין בהן כדי לשנות דבר בנוגע לחזקת המסוכנות המתעוררת מיתר העבירות המיוחסות לעורר. נזכיר, כי על פי הראיות העורר מס' 1 החזיק בעוד מספר כלי נשק אותם רכש ללא כל קשר נטען לתפקידו. כשהרגיש העורר ש"החבל מתהדקת סביב צווארו" וכי כוחות הבטחון עשויים לעצרו, פעל להסתרת הנשק.

אף העורר מס' 2 לא נרתע מלסייע לעורר מס' 1 לרכוש רוס"ר קרל גוסטב ולהסתיר את יתר כלי הנשק כאמור.

קבענו לא פעם כי החזקת אמצעי לחימה גם אם לא נתלוותה לה כוונה לפגוע בבטחון האזור, מקימה ככלל עילת מעצר בשל הסיכון הביטחוני הטמון בהימצאותם של כלי נשק בידי מי שלא הורשו להחזיק בהם (ראה לדוגמא ע"מ 2068/06, קעקור נ' התוב"ץ, וכן ע"מ 4045/06, רג'בי נ' התוב"ץ). עם כך קבענו בנוגע להחזקת כלי נשק אחד, על אחת כמה וכמה מקום בו החזיקו העוררים במספר כלי נשק ובתחמושת רבה.

בנסיבות אלה אף לא מצאתי כי ניתן להזדקק לחלופת מעצר מסוג כלשהו.

אשר על כן, משהגעתי למסקנה, כי החלטות בימ"ש קמא מבוססות כדבעי, אין לי אלא לדחות את העררים.